לירן נייגוז

נעים להכיר:

(או: מי גר בגבעתיים והעביר חוג בבי"ס מגילות? או: מי בחר בכיתה י"א קריירה ואשה?)

את לירן נייגוז אני מכיר שנה כמדריך הכושר במכינה הקדם-צבאית "מלח הארץ" בה אני עובד. מכל המרצים המעולים שמגיעים למכינה, לירן היחידי שקיבל משוב מושלם  (6 מתוך 6) על רמת המקצועיות ועל היכולת שלו לבנות קשר אישי עם חניכים. כשתפגשו אותו תראו בחור עדין, חייכן ומנומס שממש קשה לנחש עליו שהוא יכול לפרק אותך במכות תוך 3 שניות. את רוח הדברים יכולתם לפגוש בחגיגות העצמאות האחרונות כשהוא גרם לילדות קטנות, חמודות ועם קוקיות, לשבור קרשים במכות קראטה לעיני קהל הצופים המשתאה.

שם: לירן נייגוז

גיל: 31

נשוי ל: חן גרטמן

אבא לעדי (בן 3) ועמרי (בן שנה)

גר: במצפה שלם

 

בוא נתחיל מקצת רקע כללי...

נולדתי וגדלתי בגבעתיים. למדתי באורט במגמת אלקטרוניקה בתיכון. את תחילת הדרך שלי באמנויות לחימה התחלתי בגיל 5. התחלתי בג'ודו, ובגיל 12 שילבתי גם ג'יו גיטסו. בכיתה י', בגיל 15 וחצי בערך התחלתי כ"מחוייבות אישית" להדריך עם המאמן שלי במועדון ברמת גן באופן אינטנסיבי. 4 פעמים בשבוע בין 16:00 ל 21:00.

ההורים תמכו ב"קריירה" בכיתה י"א, או שגם המליצו לך ללמוד קצת?

תלמיד מצטיין לא הייתי. הייתי ואני עדיין חולה על ספורט. במובן מסויים זו היתה גם בריחה מהלימודים. בכיתה י"א הגעתי להחלטה בהסכמת ההורים שמורידים לחץ מעניין הלימודים. התחייבתי לעשות את המינימום הנדרש בבית הספר ובתמורה קיבלתי תמיכה לדרך הג'ודו.

הם לא לחצו עליך לעזוב?

אף פעם. הם תמכו. שני האחים הגדולים שלי היו בג'ודו עוד הרבה לפני. אחי הגדול העביר לי את האימון הראשון בג'יו גיטסו בתור עוזר מדריך.

אז בכיתה י"א החלטתי שזו תהיה הקריירה שלי. השתתפתי בהמון תחרויות ומחנות אימונים בארץ ובחו"ל. שיא הקריירה היה כשהגעתי בגיל 22 למקום השלישי באליפות העולם בג'יו ג'יטסו באנגליה.

רגע... מה ההבדל בין ג'ודו לג'יו ג'יטסו?

ג'יו ג'יטסו הוא אם אמנויות הלחימה, משלב הג'ודו, הקאראטה, האייקידו, יותר קרוב לקרבות רחוב. יש בו אגרופים, בעיטות, הטלות וחניקות, בג'ודו לעומתו יש רק הטלות וריתוקים.

יאללה תמשיך...

דחיתי את הגיוס שלי במטרה לצאת לקורס מדריכים בוינגייט. אמרתי לעצמי שכשאני משתחרר אני רוצה להשתלב ישר בתחום ההדרכה. אפילו סימנתי לי בית ספר ספציפי בגבעתיים בו רציתי לפתוח מועדון. זה היה תחום מאד פופולרי אז בגבעתיים.

התגייסתי לחיל האוויר לבית הספר הטכני שהיה המשך טבעי למגמת אלקטרוניקה. אחרי 4 חודשים הבנתי שאני לא מצליח לשלב אימונים וביקשתי שיעבירו אותי למקום שיאפשר. עשיתי די הרבה בלאגן בשביל זה. הייתי משתתף בתחרויות בתדירות מאד גבוהה והייתי חייב להמשיך. בסוף הגעתי להיות מאבטח מתקנים בקריה, שם אימנתי מאבטחים בקרב מגע והתאפשר לי לשרת בתנאים של "ספורטאי פעיל" כי בג'יו ג'יטסו לא היה תקן ל"ספורטאי מצטיין".

השתחררתי מהצבא בחודש אפריל. בחודש יולי כבר הייתי חתום על חוזה בשני מקומות להדרכה. במושב שילת ובגבעתיים.

אתה בעצם אומר לי שבחרת קריירה בגיל 5??

מגיל 5 לא... אבל את ההחלטה האמתית לקחתי בכיתה י"א. אני זוכר את השיחה עם ההורים עד היום...

מדהים

לא מובן מאליו בכלל

ספר על חן

את חן הכרתי בגיל 17 בבילוי בתל אביב עם חבר. .

ידעת איפה היא גרה?

ברור

ולא הייתה לך בעיה עם זה?

בתקופה ההיא התמודדתי עם הכל J אבל לקח לי שנה להגיע למצפה שלם בפעם הראשונה.

שנה???!!!

כן. כל הזמן אמרתי "איך אני אסע למקום הזה? מה אני משוגע?"

פעם ראשונה שהגעתי לאזור היה לפסטיבל אהבה. לא הבנתי איפה אני בכלל... לא האמנתי שהגעתי לכאן.

ואז עברתם לגור יחד במרכז?

לא. היא היתה אז בי"ב. הגעתי למסיבת הסיום שלה בבית הספר בעין גדי.

הקשר שלנו התחיל בי"א. היא התגייסה לחיל האוויר ושירתה בשדה דב אז התראינו יותר. בגיל 22 עברנו לגור יחד.

בוא'נה אתה בחור ממוקד... בכיתה יא' סגרת לעצמך אשה וקריירה!!!

האמת שאומרים עליי את זה הרבה. אני טיפוס של שגרה. לא מחפש הפתעות וריגושים. אני אוהב את השקט ואת הפינה שלי ולעשות מה שאני אוהב – להדריך.

מה חשבת על האזור שלנו בגיל 22 כשעברתם לגור יחד?

שבחיים אני לא אגיע אליו. אין מצב! זה לא דובר אף פעם. זה נושא שלא עלה. התחתנו בגיל 25 ואז דברים התחילו להיפתח מצד המשפחה והחברים בקיבוץ שניסו למשוך אותנו לפה. הצלחתי לאורך הזמן להתנגד באופן מעורר כבוד.

מתי התחלת לאמן במגילות?

אני מאמן בבית הספר מגילות זו השנה התשיעית.

עוד לפני שהתחתנתם?

כן. אתי בירן מהקיבוץ דחפה אותי להשתלב כאן בבית הספר. בהתחלה סירבתי ואח"כ השתכנעתי ואחרי פגישה עם אודי התחלתי.

היית בן בית בקיבוץ עוד לפני שעברתם לכאן? הכירו אותך?

לא בדיוק. היינו פוגשים בעיקר את המשפחה ואת החברים שלה שבתקופה ההיא עוד גרו פה.

שנתיים וחצי אחרי שהתחתנו עדי נולד ואז החלטתי לעשות שינוי משמעותי ראשון בנושא העבודה. הייתי אז בטירוף מוחלט. אפילו יותר מהיום. החלטתי לצמצם שעות עבודה, לגייס יותר מדריכים ולהאמין בהם. יש לי דרך בהדרכה שאני מאד מאמין בה והיא גם מאד מצליחה וחיפשתי (ואני עדיין מחפש) את המדריכים המתאימים ביותר שיוכלו לגבות אותי ולתת מענה לחניכים כדי שלי יהיה יותר זמן לילדים.

כשעמרי נולד אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות שינוי נוסף,

למה?

אני בן אדם שמאד קשור למשפחה. אני מאמין שכל אחד אבל ממש חשוב לי להיות חלק מגידול הילדים. כשעדי נולד הייתי איתו 3 ימים בשבוע למשך שנה. כל יום עד 16:00 כי התחלתי לעבוד אחה"צ. זה חיזק מאד את הקשר בינינו. כשחן היתה בהריון עם עמרי הגענו להחלטה שעוברים לכאן.

מה זאת אומרת "הגענו להחלטה"? איך זה עלה בכלל? הרי זה לא היה על הפרק...

גם הבנו שכאן תהיה לחן יותר עזרה וגם שנוכל לחסוך יותר כסף.  חוצמזה רציתי שבירת שגרה. אני בנאדם מאד עירוני. הבוקר שלי תמיד נפתח עם איזה חבר על כוס קפה או ארוחת בוקר. עד היום. רציתי לעשות שינוי משמעותי עבור עצמי. לראות איך אני מתמודד עם משהו שאני לא רגיל אליו. התמודדתי עם הרבה דברים בחיים אבל זה היה נראה לי אתגר ייחודי. לא עשיתי דברים מרגשים אחרי הצבא וזו היתה נראית לי הרפתקאה.

3 החודשים הראשונים היו מאד קשים עבורי. הרגשתי שאני מחזיק את עצמי פה בכח.

גם בטח היה לך חם

לאאאא... חום לא מפריע לי! בעצם עכשיו כשאני חושב על זה... באמת עברנו לכאן ביולי... והמזגן לא עבד...

אתה מבין למה זו הייתה תקופה קשה??..

עכשיו ברצינות, שבוע אחרי שעברנו התחלתי קייטנה ברמת אפעל. ישנתי שם כל השבוע. לא הייתי בבית. אח"כ הגיע חודש אוגוסט שבו אני משפץ את המועדון שלי ומכין אותו לקראת תחילת השנה ואז הגיע ספטמבר שאז יש את הלחץ של השיווק והרישום של תחילת השנה ושוב אני מוצא את עצמי 4 ימים מלאים במרכז.

גם החניכים שלי וההורים שלהם לא קיבלו כל כך טוב את העובדה שהעברתי אלך מהאימונים למאמן אחר ותוך כדי עומרי נולד חוצמזה הרגשתי שאני כבר לא רואה את החברים שלי ובקיצור... תקופה לא פשוטה. אחרי 4 חודשים הצלחתי להתאזן קצת.

מה אתה עושה היום?

היום אני עדיין מאמן אמנויות לחימה, מאמן 220 תלמידים בשני מועדונים בגבעתיים. בנוסף אני מאמן כושר בשתי השלוחות של המכינה הקדם-צבאית מלח הארץ. את הבנים בעין גדי ואת הבנות במצפה שלם. האמת שהכניסה למכינה עשתה לי משהו מדהים בפן האישי. נפתחתי לחברה איכותיים, באמת "מלח הארץ". אצלנו אף פעם לא הייתה מודעות למכינות ושנות שירות. מתוך 100 חבר'ה שאני מכיר – אף אחד לא הלך למשהו כזה. ההשתלבות במכינה היא אחד הדברים הטובים שקרו לי במעבר לאזור הזה. אני מתחבר לסיפורים אישיים של חבר'ה רציניים שמנסים להגיע לתפקידים משמעותיים בצבא. מחזק אותם פיסית ומנטלית. אחד מהדברים שאני אוהב בהדרכת כושר גופני זה לקרוא את שפת הגוף של המתאמנים. אני מנתח כל אחד ואחד. מילדים ועד מבוגרים. אני מצליח לנתח את המצב המנטלי שלהם לפי שפת הגוף. אני רוצה להתחיל ללמוד את זה ברצינות.

אתה יכול לפתוח תחום J

אני אעשה את זה. במוקדם או במאוחר. כשאני מחפש מדריך שיעבוד עבורי זו יכולת שאני מחפש אצלו.

אתה מעביר אימונים אישיים?

ניסיתי. אין לי זמן לזה. רק ברמה החברית והלא מחייבת.

אחרי יותר משנה באזור, מה אתה חושב על המועצה (תושבים ויישובים)?

בכל זאת אמרת שאין סיכוי שתגור פה...

(בשלב הזה, בתזמון מושלם, חן סוף סוף הצליחה להרדים את עדי והצטרפה אלינו בדיוק לשלב של לשמוע את דעתו של לירן על המועצה... אז אני מניח שהדברים הבאים מנוסחים בזהירות יתרה J)

חבר'ה מדהימים יש פה. אני מכיר אותם בעיקר דרך הילדים. יש פה ילדים עם אופי מאד מיוחד. אני יכול להגיד לך שחבר'ה פה מתאמנים 8 חודשים בשנה, בערך פעם בשבוע, שזה ממש מעט והם מצליחים להגיע להישגים יפים בתחרויות. יש פה אופי אחר... מיוחד

אתה סופג קצת מאופי עכבר הכפר? או שנשארת עכבר העיר?

כן. אני תמיד ארצה לגור במושב. לא בעיר. אבל נראה לי שאולי קצת יותר קרוב.

חוצמזה הכרתי קצת הורים דרך החוג שאני מעביר במועצה ועכשיו כשעדי נכנס לגן באבנת אז אני מכיר הורים גם מהכיוון הזה. עכשיו אני מרגיש שהאתגר שלי פה זה לייצר יותר ויותר מעגלים מקומיים להיות מחובר אליהם. יש פה עכשיו קבוצה של חבר'ה אהובים שמתחילה להתגבש וזה ממש גורם לי להרגיש טוב.

איחול אחד לתושבי המועצה:

חן עונה בשמו: "שיחזירו את פסטיבל אהבה!"

לירן: שיקלטו יותר צעירים ויותר בקלות. כל מבחני הקבלה האלה קצת מרתיעים. זה שיגע אותי שאחרי שמכירים אותי בקיבוץ 10 שנים, אני צריך לעבור מבחן קבלה.

אכן בעיה... אבל בכל זאת – איחול למועצה:

קליטה ענפה, חזרה של פסטיבל אהבה ושנה טובה!